איגוד האתלטיקה ע"ר - מאמרים וספרים
הפוך לעמוד הבית
Israeli Athletic Assosicatian
   
עידכונים במייל
לקבלת עידכונים שוטפים וחדשות
למייל האישי לחץ כאן
לוח ארועים
לא נמצאו רשומות.




מהפורום
מאמרים וספרים
אוטוביוגרפיה של ריצה

אוטוביוגרפיה של ריצה

לאחרונה יצא ספרו של יוסי מלמן "אוטוביוגרפיה של ריצה בהוצאת "ידיעות ספרים" בה מגולל מלמן את סיפורו האישי, כיצד הפך מאדם שהספורט בחייו הסתכם בישיבה על הכורסה וצפייה בארועי ספורט, לאדם ששואב את מהות השמחה בחייו מריצה, טריאתלון ושאר קטגוריות של ענפי ספורט הדורשים מאמץ, סבולת, נחישות והרבה התמדה.
 
 

מלמן מתאר

בגיל 44 עם עשרים קילוגרמים עודפים התחלתי את הצעד הראשון שלי בדרך הארוכה שהפכה אותי לרץ מרתון ולאיש ברזל. זה קרה באביב 1993 בבית מלון בשיקגו. הספורט היה תמיד בגנים שלי. בפולין, עד למלחמת העולם השנייה, היה אבי מתאגרף ושחקן כדורגל עם רגל שמאל אימתנית. ממנו ירשתי את אהבתי לספורט. לאחר שעלינו לארץ ב-1957 והתגברנו על חבלי הקליטה, שחקתי כדורעף בהפועל רמת אביב, שכונת מגוריי, וכדורגל בהפועל תל-אביב. הייתי שחקן לא רע עם שליטה טובה בשתי הרגליים. אחר כך, בהשפעת דבקותי בערכי ה"שומר הצעיר", הייתי ילד חוץ בקיבוץ רשפים בעמק בית שאן ובמוסד החינוכי 'גלבוע'. הצטיינותי בכדורגל אפשרה לי להשתלב בחיי החברה במוסד ולהתגבר על תחושת הנחיתות הטבעית שהייתה לי כנער עירוני, בן למהגרים-פליטים.

בסיום הלימודים התנדבתי לסיירת שקד. הייתי חייל מבולבל. קשה היה להבין שהמפקד, עמוס ירקוני, הוא בדואי עם שם יהודי. מחליפו בנימין (פואד) בן-אליעזר היה יהודי עם שם ערבי. הייתי חייל גרוע – מצ'וקמק – כפי שכינו אותנו, אך הצטיינתי בדבר אחד – נחישות.
משירותי הצבאי למדתי רק דבר אחד, שהקלישאה "אין דבר העומד בפני הרצון" נכונה. שחוסן נפשי וכוח רצון מחפים על חולשת הגוף. זו התובנה שמלווה אותי מאז ימי סיירת שקד ואף מנחה אותי מאז שהתחלתי להיות רץ למרחקים ארוכים.
במשך עשרים שנים הזנחתי את עצמי. גופי תפח והעיסוק הגופני היחיד שהתעמקתי בו היה הפעלת שרירי הלסת וישיבה נרפית בכורסה, בצפייה בתכניות ספורט. וכך יום אחד בהיותי עם משפחתי בארצות הברית הצצתי במראה ולא אהבתי את מה שראיתי. 'הגיע הזמן לשינוי', אמרתי וזה התחיל במבטים מוזרים שנשלחו לעברי.
בן שיחי לא אמר מילה, אך הבעת פניו המופתעת אמרה הכול. הוא היה מדריך בחדר כושר בבית מלון בשיקגו. גופו היה מחוטב ושרירי, והילוכו אמר הדר של טווס נפוח מחשיבות עצמית. הוא לבש מכנסיים שחורים וצמודים שהבליטו את ירכיו ואת מה שביניהם, ועל פלג גופו העליון עטה גופייה הדוקה בצבע אדום צעקני שהדגישה את שרירי ידיו וכתפיו. במרווח שבין המכנסיים לגופייה הציצה בטן מעוצבת כקוביות. הוא נעל נעלי ספורט שכמותן לא ראיתי עד אז, בצבעים רועשים של אדום וסגול עם סוליות מוגבהות, חלולות ושקופות. לא היה יכול להיות ניגוד מוחלט יותר בין אותו גברתן אמריקאי מטורזן ומסוגנן לביני. קטן קומה, שמן, רופס, נבוך ולבוש בחולצת טריקו מרופטת שקצותיה מתדלדלים, ובמכנסי התעמלות ארוכים שלבשנו בשיעורי התעמלות בבית הספר לפני ארבעים שנה. הם נשמרו אצלי בארון עוד מתקופת נעוריי בקיבוץ.
כשנסעתי לארצות הברית היה זה ביגוד הספורט היחיד שלי. והנעליים? כן כן, הנעליים. לרגליי נעלתי נעלי בית חומות מפוספסות ('המגפר') שהתאהבתי בהן עוד בתקופת בחרותי בקיבוץ ושהיו בעיניי סמל לישראליות. יתרונן, כך חשבתי אז ולכן גם נעלתי אותן, שהיו להן סוליות גומי. לתומי חשבתי שזה אמור להספיק.
משהתאושש המדריך מההלם התרבותי, ולאחר היסוס מה, הסכים לאפשר לי להשתמש במכשירים.
לא ממש התאמנתי. יותר משהתאמנתי והתאמצתי, נגעתי במכשירים שנראו בעיניי כפלא, וליטפתי אותם. הכול היה חדש וזר לי. המדריך הסביר לי איך לתפעל אותם. הלכתי כעשר דקות על ההליכון. רצתי לאט עוד חמש דקות. עליתי על מתקן האופניים ודיוושתי לכמה דקות. אחר כך השתעשעתי במשקולות, עליתי וירדתי במכשיר המדרגות, וכך חלפה לה חצי שעה. חולצת הטי
מהכותנה הייתה ספוגה בכמה כתמי זיעה. האם בניסיון החד-פעמי הפכתי לפריק של כושר גופני וספורט? כן!
כיום, בדיעבד, אני יודע שזו היתה ההתחלה, אך אז לא חשבתי כך. התחושה שלי היתה
באתי, ראיתי, עשיתי. היה נחמד.
כששבתי לאן ארבור שבה התגוררנו, החלטתי להמשיך בפעילות הגופנית. זו הייתה החלטה ספונטנית וחסרת הסבר. בו במקום גמלה בי החלטה לרוץ ברחובות. זו היתה החלטה ששינתה את חיי. התגברתי על הפחד. לבשתי מכנסי זלמן קצרים, חולצת טי מכותנה, את הגרביים הראשונות שנזדמנו לי מהארון ונעלתי נעליים. הפעם הן כבר לא נעלי בית עם סוליות גומי, אלא נעלי ספורט סניקרס ששימשו לכל מטרה. וכך יצאתי לריצה הראשונה של חיי החדשים. כמו שזוכרים את טעמה המתוק של האהבה הראשונה ושל הנשיקה הראשונה, כך אני זוכר, גם אם במעורפל, את הריצה ההיא. יצאתי מביתי ורצתי ברחובות אן ארבור.
המדידה בשעון היד הרגיל שענדתי הורתה על רבע שעה בערך. רצתי אולי מייל אחד. לא מדדתי את המרחק המדויק, לא מדדתי זמנים, לא בדקתי את קצב הריצה ולא את הממוצע לקילומטר. יחלפו עוד חודשים ארוכים עד שיחדרו לעולמי כל הסממנים האלה שמאפיינים רץ, אפילו הוא רץ חובב. זחלתי במעין חצי הליכה חצי ריצה. זו היתה סתם ריצה להנאתי, כלומר ריצה שהיתה אמורה לענג אותי. כמובן, לא כך היו פני הדברים, יש להודות, התעניתי וסבלתי. ובכל זאת רצתי רבע שעה.
בשובי הביתה הייתי כל כך עייף שנשכבתי על השטיח המרופט בסלון והתנשמתי בכבדות. חשבתי שקיבלתי התקף לב ושאני הולך למות. כעבור כמה דקות התאוששתי. לאחר יומיים יצאתי לריצה נוספת, גם כן לחמש-עשרה דקות. וכך זה נמשך. הריצה הפכה לחלק משגרת חיי. כמו שאני קם בבוקר ומצחצח שיניים ולא שואל את עצמי מדוע, כך גם איני שואל את עצמי מדוע אני רץ. אני רץ כי הריצה היא חלק ממהותי. אני רץ כי אני נושם, גם אם לא תמיד נשימה סדורה.
מחישוב שערכתי עלה כי ב-17 שנות פעילותי הספורטיבית רכבתי באימונים ובתחרויות כ-70 אלף ק"מ, רצתי כ-50 אלף ק"מ ושחיתי כ-2500 ק"מ. בסך הכול יותר מ-120 אלף

ק"מ שהן למעשה יותר משלוש הקפות של כדור הארץ בקו המשווה. זהו ממוצע של יותר מ-7000 ק"מ בשנה (מכונית ישראלית נוסעת בממוצע כ-16 אלף ק"מ בשנה). השתתפתי ב-27 ריצות מרתון, 5 ריצות אולטרה, 4 איש ברזל ו-15 חצי איש הברזל. במהלך אחד האימונים שלי לקיתי בהתקפת לב. אושפזתי בבית חולים. עברתי צנתור ולאחר שמונים ימים סיימתי עוד ריצת מרתון. אין לי מילים אחרות להגדיר את מה שאני עושה לגופי, מלבד התעללות. ובכל זאת, אחרי כל אימון וכל תחרות אני חש סיפוק עצום, גאווה וגם התעלות נפש. תחושה זו של זיכוך נפש פורצת אחרי כל ריצה או טריאתלון, ובוודאי אחרי מרתון או תחרות איש הברזל. התחושה היא של חופש. חופש של שליטה בגוף ובעיקר בכוח הרצון. זהו חופש שמושג בקשיים, ביזע, במאמץ, בנחישות ובהתמדה. זהו חופש שמלווה בשאלה הקיומית: מדוע בכלל אני רץ? אין לי על כך תשובה, ואולי לא צריכה להיות תשובה. אני רץ מפני שאני רץ, ובלשון מטפורית אני חושב שכשיבוא יומי, הייתי רוצה גם לרוץ כל הדרך להלוויה שלי.


גרסה להדפסה       שלח לחבר
 
 
Copyright © 2018 Israeli Athletic Association All rights reserved.